Тот, который не стрелял
Vladimir Semënovič Vysotskij / Владимир Семёнович Высоцкий| Version française — CELUI QUI N’A PAS TIRÉ — Marco Valdo M.I. — ... | |
| זה שלא פתח באש לא בא לכם בצחוקים – נמאס לי, בשביל מה? ירתה בי על הבוקר כיתת יורים שלמה. אל מה לי ומדוע גורל כזה אכזר? – זה לא שלא ידוע – פשוט אסור לומר. המפקד אותי כמעט חילץ, אך מישהו למעלה התעקש, והכיתה ירתה בלי למצמץ, חוץ מאחד, שלא פתח באש. חיי שלי בבאסה, הכול לא כמתוכנן: שבוי אחד תפסתי – הוא מת לפני הזמן. ופוליטרוק סוּאֶטין, חתרן בלתי נלאה, התחיל מאותו קטע לשים עליי ת'לב. והוא שלף מתוך המגירה תיק מפורט, עב-כרס ויבש, לאף אחד כבר לא הייתה ברירה, חוץ מאחד, שלא פתח באש. היד נפלה למטה, ליבי הפסיק לפעום – שלח אותי המטח ישר לגיהינום. אבל שומע: -רבאק! המניאק בחיים! לירות פעם שנייה בו כנגד נהלים. והרופא אפוף בתימהון ניתח אותי מבלי להתייאש, אז כל הזמן דיברתי בדמיון עם הבחור שלא פתח באש. פצעיי כמו חתולה ליקקתי עוד ועוד, במרפאות נתנו לי אומנם הרבה כבוד. התרוצצו בלהט בנות במחלקה: - אתה, חוזר משַחַת! תגיע לזריקה! אני הרגשתי כמו במסיבה, רק פעם אחת יצא לי לקשקש: - נשארתי בחיים רק מסיבה כי הבחורצ'יק לא פתח באש. שתיתי עם סוכר תה, גם וודקה לשוכרה, הבראתי ושוחררתי לגדוד בחזרה. ממ"פ ת'יד לחץ לי, אמר: - לך, תילחם! וזה שקצת החמצנו – אני כלל לא אשם. מאוד שמחתי, אך ביום ארור בזעקות נפלתי למכתש: צלף אויב גמר לי ת'סיפור, ברצוח זה שלא פתח באש. | CELUI QUI N’A PAS TIRÉ Ne pensez pas que je mens, Non, ce n’est pas le bon moment. Un matin, un peloton entier M’a fusillé. Mon sort si absurde et si dur M’a conduit droit au mur. Je connais l’auteur du pire, Mais je ne peux pas le dire. Mon commandant a voulu m’épargner, On a insisté pour m’abattre ; La section a suivi les ordres à la lettre, Sauf un qui n’a pas tiré. J’ai tiré un numéro noir ; Mon destin était sans espoir. Un jour, j’ai fait un prisonnier Et je l’ai laissé aller. Le type du FSB, Un sbire zélé, L’avait remarqué Et m’a dénoncé. En un dossier solidement bouclé, Ensuite, il m’a fait condamner. Personne n’y pouvait rien changer, Sauf celui qui n’a pas tiré. Le bras est tombé Avec un « Feu ! » réglementaire Et la salve m’a offert mon laissez-passer Pour l’autre côté de la terre. Alors, j’entends : « Il est vivant ! » Emmenez à l’infirmerie ce gars-là ! On ne peut pas tirer dessus deux fois, C’est le règlement. Le médecin a soupiré Et ôté les balles, stupéfait, Moi, en secret, je parlais À celui qui n’avait pas tiré. Les blessures, je ne les ai pas soignées, Comme un chien, je les ai léchées. À l’hôpital, par les infirmiers, J’étais bien accepté. Et tout le sexe faible, c’est sûr, De moi s’est amouraché : « Hé, toi, le fusillé ! Je vais te faire une piqûre ! » Notre régiment en Ukraine s’en est allé ; J’y ai fait parvenir plein de sucre, Pour le consoler de se battre… À qui ? À celui qui n’avait pas tiré. Je buvais du thé, du café — parfois de l’alcool — En bref : j’avais du bol. Puis, à la guerre, on m’a renvoyé. De retour au régiment, « Je suis content de te revoir vivant. Au combat, maintenant ! », M’a dit le commandant. Je n’en demandais pas tant ; mugissant, J’agonisais comme une bête sur le champ. Un sniper m’a ajusté Achevant de me fusiller. |
